"...את שנות הילדות שלי ביליתי בין בית הספר , בתנועת הנוער ושמירה על אחי הקטנים. בתור אחות בכורה זה היה הכי טבעי וברור שאדאג לאחי הקטנים בזמן שאבא ואמא היו בעבודה. בשנות החמישים נולדו אחיותיי חנה , מירי וחפציבה. עכשיו כבר היינו שבעה אחים".
החיים בארץ היו כאמור שונים מאוד מהחיים בתימן. בעוד שסבא יעיש וסבתא שמעה שמרו על צביונם התימני : באורח החיים , בלבוש, במאכלים בתפילות ועוד. הרי שדודה לאה ואחיותיה שנולדו כבר בארץ ישראל, ספגו את התרבות הארץ ישראלית.
דודה לאה מספרת: " כבר בתור נערה בת 14 אהבתי ללכת עם בגדים כמו שהלכו כאן בארץ ולא ידעתי להעריך את הבגדים של אימא שלי, שהייתה לה שמלה רקומה שהיא רקמה לה לבד, ומיכנסיים ארוכים מתחת לשמלה, רקומים גם כן, ועל הראש היו לה מטפחות צבעוניות. כל פעם שהיא הייתה באה לאסיפת הורים, הייתי מתביישת בלבוש שלה, שהוא לא כמו של שאר האמהות. היום אני יודעת להעריך את היופי שבתלבושת שלה, את היופי במוזיקה שהיא הייתה שרה בבית, ובתפילות שאבא היה מתפלל, ביום שישי מוקדם בבוקר ובמוצאי שבת בקריאת התהילים.
היום כל החומרים הנפלאים האלה משמשים לי כחומר מפרה ליצירות של כוראוגרפייה והופעות בשירה ובמחול, בארץ וברחבי העולם".
בגיל העשרה דודה לאה ראתה בפעם הראשונה הופעה של תיאטרון מחול ענבל. בהופעה הזאת הם שילבו אלמנטים של מוזיקה ומחול תימנים עם חומרים של שירים ארץ ישראליים. אז היא הוקסמה מאוד והחליטה שהיא רוצה להצטרף ללהקה הזאת בבוא היום. בגיל 16 היא נסעה לתל אביב, ללמוד בבית הספר של להקת ענבל.
בגיל 18 הגיע שלב הגיוס לצה"ל. בתקופה ההיא לא היה מקובל בקרב האוכלוסייה התימנית לשלוח את הבנות לצבא. אז זה נחשב לא מכובד (כאמור, המשפחות שעלו מתימן שמרו על המסורת כפי שהיה נהוג בתימן, ושם תפקידן של הנשים היה מצומצם לעבודות בית בלבד , ואין זה מקובל להתרחק מהבית). דודה לאה ביקשה מסבא יעיש להתגייס לצבא, וסבא שהיה אדם פתוח וליבראלי, בניגוד לעמדת הקהילה התימנית אישר לה. למעשה הוא היה חלוץ. דודה לאה מאוד הופתעה ומספרת שכל התימנים בשכונה הרימו גבה. היא העבירה את שירותה הצבאי בצה"ל כתותחנית במחנה צריפין.
לאחר השחרור הצטרפה דודה לאה ללהקת ענבל כרקדנית למניין. על התקופה בלהקה היא מספרת: " בשנת 1961 כשאני בת 22 נסענו לסיור הופעות ברחבי אירופה: איטליה, הולנד, נורווגיה, שבדיה, צרפת וגרמניה. החוויה הייתה עצומה. זו הייתה הפעם הראשונה שבקרתי בארצות אחרות ונחשפתי לאורח חיים ורמת חיים אחרת ממה שהכרתי. שנה לאחר מכן נסעתי עם הלהקה להוליווד להשתתף בסרט על חייו של ישו. הבמאי ג'ורג' סטיוונס נתן לי את התפקיד סלומאי- בתה של מרים החשמונאית שהייתה נשואה להורדוס.
עם תום ההסרטה המשכנו להופיע בלוס אנג'לס שם רקדתי בתפקיד רות המואבייה. המשכנו בסיור ההופעות לסן פרנסיסקו, לשיקגו ולניו יורק. התקבלנו בהערכה רבה על ידי הקהל האמריקאי היהודי והלא יהודי. בכל אותה תקופה בארצות הברית דאגתי לשלוח הביתה למשפחתה בגדים, נעליים, צעצועים, ספרים ותקליטים. אני זוכרת ששלחתי באחת החבילות ג'ינסים, כשעדיין בקדימה לא ידעו מה זה ג'ינס. ב-1962 חזרתי מארצות הברית, אבא החל בבניית הבית החדש שבו היו חמישה חדרים. המשפחה כבר מנתה 9 נפשות. למשפחה נוספה האחות בשמת . בשל פעילותי האומנותית בתיאטרון מחול ענבל אני כבר גרתי בתל אביב. בכל התקופה שבה הופעתי, שמרתי קשר הדוק עם הבית, ונהגתי לבקר את המשפחה ולחלוק את משכורתי עם הבית. אבא ואימא התפרנסו כאמור מחקלאות: גידול בוטנים, תפוזים ותרנגולות והפרנסה הזעומה לא הספיקה לכלכל משפחה גדולה. כשהייתי בת 23 נולדה אחותי הגר, היא הייתה תינוקת מקסימה".
