אלבום תמונות משפחתי

לאה אברהם סיפור ילדות עד גיל 14

דודה לאה ( אחות של אמא הגר)   נולדה בתימן ב-1942 בכפר קטן בשם גבזייה בדרום תימן. בת בכורה לסבא יעיש ז"ל וסבתא שמעה ז"ל.  היא איננה יודעת את תאריך הלידה המדויק, מכיוון שבתימן לא היה נהוג לציין את יום הלידה או החודש , אלא רק את השנה.דודה לאה מספרת שעד גיל שנתיים היא גדלה באזור יפה שחלקו הרים וחלקו מדבר. באמצע שנות ה-40  החלה התארגנות של יהודי תימן לעליה לארץ ישראל, וגם סבא יעיש וסבתא שמעה, החליטו לעלות לארץ. הם הלכו ברגל מגבזייה  לכיוון עדן , עיר הנמל הדרומית של תימן.

דודה לאה מספרת: "הלכנו שלושה ימים ברגל . אבא יעיש, שהיה צורף בתימן, לקח עימו את כל תכשיטי הזהב והכסף  שהיו לו . במהלך המסע ארבו לנו שודדי דרכים, ובכל פעם שהם רצו לתקוף אותנו , אבא שיחד אותם בתכשיט.  וכך כשסוף סוף הגענו לעדן נשארו לאבא רק שני תכשיטים, מכל מה שהיה לנו.  הוא נתן את התכשיטים לאמא , ואמא מאוחר יותר נתנה אותם לי.  אני עדיין שומרת את התכשיטים הללו ". דודה לאה מספרת שכשם הגיעו לעדן הם נאלצנו לחכות שם ארבע שנים  עד שנת 1948 . בזמן השהיה בעדן, כשהיא כבר בת שלוש, נולד אחיה רמי (רחמים) .        

כשהכריזו על הקמת מדינת ישראל, המוסלמים שמעו על הכרזת המדינה והם החלו להתפרע בחוצות עדן ורדפו אחרי היהודים  עם אבנים ומקלות.  באחד הלילות, כשהסכנה הייתה ממש קרובה דודה לאה, סבא יעיש, סבתא שמעה ודוד רמי הקטן  שהיה רק בן שנתיים ,נאלצו לברוח במהירות. " אני זוכרת שאבא שלי העיר אותי בחצות הלילה ומשך אותי אחריו, והתחלנו לברוח אבא ,אמא אחי רמי הקטן על הידיים של אמא ואני. ...  המוסלמים לא נהגו להרוג ילדים ונשים. הם חיפשו את הגברים ודרשו מהם להתאסלם. אבא היה איש זריז מאוד, הצליח להתחמק מהם בדרכים שונות. תוך כדי המנוסה הגענו באחד הפעמים למחסני תבואה של שיח ערבי ידוע . השיח אפשר לנו להתחבא בתוך המחסן שלו. אמא ישבה על שק שעועית, ואבא התחבא מתחת לשמלה הגדולה והרחבה שלה.  כאשר נכנס ההמון הפרוע אל המחסנים  הם גילו את אבא מתחבא מתחת לשמלה והוציאו אותו. אבא שהבין שהוא בסכנת חיים, הבטיח להתאסלם וכך ניצל".

היהודים שניצלו מהפוגרום פונו משם למחנה אוהלים גדול בלב המדבר בשם חשד.

דודה לאה מספרת שהיא זוכרת שהיה מאוד קשה לחיות בתוך המחנה. המחנה היה ממוקם כאמור בלב המדבר , ולא פעם אחת היו סופות חול ומחסור במים. התנאים היו מאוד קשים וכתוצאה מכך הרבה ילדים חלו וחלקם אף מתו.

ב1949 הגיעו שני מטוסים של מתנדבים מארץ ישראל, כדי להעלות את כל היהודים שהיו במחנה לארץ ישראל. שני המטוסים הטיסו אותם מחשד לארץ ישראל. מאחר והיו יהודים רבים במחנה, המטוסים טסו הלוך ושוב מספר פעמים עד שכל היהודים במחנה הגיעו לארץ.  

דודה לאה מספרת שהם נחתו בלוד, מלוד העבירו אותם באוטובוס לעתלית. בעתלית היה מחנה גדול של עולים. משם היו מפזרים את העולים לכפרים שונים בארץ.

בעתלית נולדה אחותה שוש (שושנה).

מעתלית הם עברו ב1950  עברנו לכפר קדימה שבשרון. בתחילה גרו  באוהל בתוך פרדס, בתנאים מאוד קשים: ללא חשמל, ללא מים בחורף מאוד קר . אחת החויות שלאה  זוכרת מתקופה זו את השלג שירד באופן נדיר בקדימה  :" אני זוכרת שאבא היה מרים אותי  לטפס על האוהל  ולגרוף את השלג שהצטבר מעליו".

לאחר כשנה הם עברו להתגורר בצריף . הצריף כלל  שני חדרים ומטבח.  סבא יעיש בנה שירותים מחוץ לבית. וכל פעם כשהיו צריכים להתפנות, צריך היה לצאת מחוץ לבית.

ב1950 נולדה האחות רחל , וכך בצריף קטן הם התגוררו 6 נפשות יחד.

עם המעבר למושב קדימה סבא  יעיש עבד בקק"ל בחפירת גומות לעצים, וסבתא שמעה בחקלאות.

בהמשך השנים  סבא יעיש קנה עז ופרה שאותם הם נהגו לחלוב והן סיפקו את צרכי החלב בבית.

אחר כך הוא החל לעבד חלקת אדמה ששם זרע בוטנים , נטע פרדס ומאוחר יותר גם הקים לול תרנגולות, שהם היוו מקור הפרנסה של המשפחה.

בקדימה דודה לאה החלה ללמוד בבית הספר. היא מספרת שהשנים הראשונות לא היו קלות והיא לא הייתה  תלמידה ממש טובה:

"הייתי שובבה ולא אהבתי לשבת בשיעורים. המצב בבית לא היה קל . אבא ואמא נאלצו להתמודד בארץ חדשה עם תרבות שונה, שפה חדשה ומנהגים אחרים, והיו עסוקים בלפרנס אותי ואת אחי ואחותי ולא היה להם זמן ויכולת לסייע לי.

אני  זוכרת שאבא תמיד היה נוהג לשלוח אותי  למכולת לקנות לחם ולבן. אני שהייתי ילדה מאוד שובבה ואהבתי לשחק עם הבנים של השכונה, הייתי מצרפת אותם לטיול למכולת.

בדרך למכולת היינו עוברים על יד ביתה של ילדה שלמדה איתי בכיתה. בגינה שלה היה עץ גדול של שזיפים אדומים. מאחר שהיינו ילדים רעבים, היינו נוהגים להיכנס פנימה לחצר שלהם ולאסוף מהרצפה את השזיפים שנפלו.

פעם אחת אבא של החברה תפס אותנו, והכריח אותנו ללכת הביתה ערומים, ולהודיע להורים להגיע אליו. אני זוכרת שמאוד חששתי באותו זמן. בכיתי התחננתי לפניו שייתן לי ללכת, והבטחתי שלא אחזור יותר לחצר שלו. לבסוף הוא הסכים לשחרר אותנו.

חווית ילדות נוספת שלאה זוכרת במושב קדימה את מוכר הקרח: " בתקופה ההיא לא היה בבתים מקרר , גז או תנורי חימום. אני זוכרת שכשהיינו שומעים צלילי  הפעמון ברחוב, זה היה הסימן שהגיע מוכר הקרח. הוא היה מגיע רכוב על חמור רתום לעגלה ועליה קוביות של קרח שהביא מהמפעל שהיה בכניסה למושב. מאחר ורוב הזמן ההורים היו בעבודה זה היה התפקיד שלנו הילדים לסחוב את קוביות הקרח ולהכניס אותן הביתה.

אנחנו הילדים כששמענו את צליל הפעמון היינו מתגנבים מאחורי העגלה ונתלים עליה , עד שהוא היה תופס אותנו מלקקים את קוביות הקרח, ומגרש אותנו. לפעמים היינו מעיזים והולכים ברגל עד למפעל, מתגנבים למחסן ומלקקים קרח .

מוכר הנפט גם הוא היה מגיע באותו אופן: על חמור עם עגלה, והיה מוכר נפט לבתים כדי שיהיה לנו לחימום ולהדלקת הפטיליות והפרימוסים ששימשו לבישול ". 

"..לאחר שעות הלימודים  בבית הספר ביליתי בתנועת הנוער שבישוב- " הנוער העובד והלומד".  בהתחלה היה לי מאוד מוזר השוני בין מה שפגשתי בחוץ  ( בבית הספר ,בתנועה)  למה שהייתי רגילה בבית . מכיוון שבנו מתרבות אחרת עם מנהגים אחרים  הסתכלו עלינו כאנשים מוזרים.  לקח די הרבה זמן עד שהמשפחה שלנו התאקלמה בקדימה .

אני זוכרת שכבר בגיל צעיר מאוד אהבתי לשיר , לרקוד ולשחק. במועדון הנוער היה חוג לריקודי עם , ואני השתדלתי שלא לפספס אף פעם את החוג. בבית הספר וגם במועדון הנוער כשהיו טקסים שונים  תמיד ביקשו שאשיר , ארקוד ואשחק. כבר אז מאוד רציתי להופיע על במה."  

אין לדודתי לאה תמונות עד גיל 14

המשך סיפור חייה של דודה לאה אברהם עד גיל 25

"...את שנות הילדות שלי ביליתי בין בית הספר , בתנועת הנוער ושמירה על אחי הקטנים.  בתור אחות בכורה זה היה הכי טבעי וברור שאדאג לאחי הקטנים בזמן שאבא ואמא  היו בעבודה. בשנות החמישים נולדו  אחיותיי חנה , מירי וחפציבה. עכשיו כבר היינו שבעה אחים".

החיים בארץ היו כאמור שונים מאוד מהחיים בתימן. בעוד שסבא יעיש וסבתא שמעה שמרו על צביונם התימני : באורח החיים , בלבוש, במאכלים בתפילות ועוד. הרי שדודה לאה ואחיותיה שנולדו כבר בארץ ישראל, ספגו את התרבות הארץ ישראלית.

דודה  לאה מספרת: " כבר  בתור נערה בת 14 אהבתי ללכת עם בגדים כמו שהלכו כאן בארץ ולא ידעתי להעריך את הבגדים של אימא שלי, שהייתה לה שמלה רקומה שהיא רקמה לה לבד, ומיכנסיים ארוכים מתחת לשמלה, רקומים גם כן, ועל הראש היו לה מטפחות צבעוניות. כל פעם שהיא הייתה באה לאסיפת הורים, הייתי מתביישת בלבוש שלה, שהוא לא כמו של שאר האמהות. היום אני יודעת להעריך את היופי שבתלבושת שלה, את היופי במוזיקה שהיא הייתה שרה בבית, ובתפילות שאבא היה מתפלל, ביום שישי מוקדם בבוקר ובמוצאי שבת בקריאת התהילים.

היום כל החומרים הנפלאים האלה משמשים לי כחומר מפרה ליצירות של כוראוגרפייה והופעות בשירה ובמחול, בארץ וברחבי העולם".

בגיל העשרה דודה לאה ראתה בפעם הראשונה הופעה של תיאטרון מחול ענבל. בהופעה הזאת הם שילבו אלמנטים של מוזיקה ומחול תימנים עם חומרים של שירים ארץ ישראליים. אז היא הוקסמה מאוד והחליטה שהיא רוצה להצטרף ללהקה הזאת בבוא היום. בגיל 16 היא נסעה לתל אביב, ללמוד בבית הספר של להקת ענבל.

בגיל 18 הגיע שלב הגיוס לצה"ל. בתקופה ההיא לא היה מקובל בקרב האוכלוסייה התימנית לשלוח את הבנות לצבא. אז זה  נחשב לא מכובד (כאמור, המשפחות  שעלו מתימן שמרו על המסורת כפי שהיה נהוג בתימן, ושם תפקידן של הנשים היה מצומצם לעבודות בית בלבד , ואין זה מקובל להתרחק מהבית).  דודה לאה ביקשה מסבא יעיש להתגייס לצבא, וסבא שהיה אדם פתוח וליבראלי, בניגוד לעמדת הקהילה התימנית אישר לה. למעשה הוא היה חלוץ. דודה לאה מאוד הופתעה ומספרת שכל  התימנים בשכונה הרימו גבה. היא העבירה את שירותה הצבאי בצה"ל כתותחנית במחנה צריפין.

לאחר השחרור הצטרפה דודה לאה ללהקת ענבל כרקדנית למניין.

על התקופה בלהקה היא מספרת: " בשנת 1961 כשאני בת 22 נסענו לסיור הופעות ברחבי אירופה: איטליה, הולנד, נורווגיה, שבדיה, צרפת וגרמניה. החוויה הייתה עצומה. זו הייתה  הפעם הראשונה שבקרתי בארצות אחרות ונחשפתי לאורח חיים ורמת חיים אחרת ממה שהכרתי.  שנה לאחר מכן נסעתי עם הלהקה להוליווד להשתתף בסרט על חייו של ישו. הבמאי ג'ורג' סטיוונס נתן לי את התפקיד סלומאי- בתה של מרים החשמונאית שהייתה נשואה להורדוס.

 עם תום ההסרטה המשכנו להופיע בלוס אנג'לס שם רקדתי בתפקיד רות המואבייה. המשכנו בסיור ההופעות לסן פרנסיסקו, לשיקגו ולניו יורק. התקבלנו בהערכה רבה על ידי הקהל האמריקאי  היהודי והלא יהודי. בכל אותה תקופה בארצות הברית  דאגתי לשלוח הביתה למשפחתה בגדים, נעליים, צעצועים, ספרים ותקליטים.  אני זוכרת ששלחתי באחת החבילות ג'ינסים, כשעדיין בקדימה לא ידעו מה זה ג'ינס.

ב-1962 חזרתי מארצות הברית, אבא החל בבניית הבית החדש שבו היו חמישה חדרים. המשפחה כבר מנתה 9 נפשות. למשפחה נוספה האחות בשמת . בשל פעילותי האומנותית בתיאטרון מחול ענבל אני כבר גרתי בתל אביב. בכל התקופה שבה הופעתי, שמרתי קשר הדוק עם הבית, ונהגתי לבקר את המשפחה ולחלוק את משכורתי עם הבית. אבא ואימא התפרנסו כאמור מחקלאות: גידול בוטנים, תפוזים ותרנגולות והפרנסה הזעומה לא הספיקה לכלכל משפחה גדולה. כשהייתי בת 23 נולדה אחותי הגר, היא הייתה תינוקת מקסימה".

סיפור חיי לאה מגיל 25 עד היום

ב1967 פרצה מלחמת ששת הימים. חברי להקת ענבל התפזרו לבתיהם וגם דודה לאה חזרה לבית הוריה במושב קדימה. דוד רמי התגייס למלחמה והיה בין הצנחנים ששיחררו את ירושלים. דודה לאה מספרת: " במשך שבוע ימים לא שמענו ממנו דבר. אמא שהייתה בחודשי הריון אחרונים עם אחותינו דקלה מאוד דאגה.כולנו היינו בחרדות , מאחר ולא היה בתקופה ההיא מכשירים ניידים ולא היתה יכולת ליצור קשר . לא ידענו באיזה יחידה הוא משרת והיכן הוא נמצא. בוקר אחד שמענו ברדיו את תקיעת השופר של הרב גורן בכותל והתבשרנו על כך שירושלים שוחררה.

כמה זמן לאחר מכן, התקשרה אלי מנהלת להקת ענבל- שרה לוי תנאי וביקשה להגיע דחוף לסטודיו בתל אביב, מאחר והלהקה עולה לירושלים להופיע מול הצנחנים שכבשו את הכותל. לאורך כל הנסיעה מתל אביב לירושלים ראינו  חיילים, ואני בליבי חשבתי אולי אצליח לפגוש את אחי רמי. הקשר עימו ניתק ברגע שגוייס למלחמה, ולא היה לנו מושג היכן הוא נמצא. הגענו לירושלים והתמקמנו לצד הבמה עליה אנו אמורים להופיע.           
כמה דקות לפני העלייה לבמה פניתי למנחה הערב וביקשתי ממנו לשאול ברמקול האם נמצא בין החיילים בחור בשם רמי אברהם, כי אחותו מחפשת אותו. אני מעבירה את מבטי על גדוד החיילים המאובקים והעייפים שיושב מולי, ולפתע כמו מתוך חלום אני רואה מישהו קם והולך לקראתי. זה היה אחי. פרצתי בבכי וחיבקתי אותו חיבוק ענק, כשברקע כל החיילים צועקים "הידד".
באותו ערב חזרתי הביתה ובישרתי לאימי ולשאר בני המשפחה את הבשורה המשמחת שרמי חי והוא היה בין הצנחנים שכבשו את הכותל בירושלים". עם תום המלחמה נולדה דודה דקלה- בת הזקונים במשפחת אברהם.

במהלך התקופה שלאה רקדה בענבל היא הכירה את יהודה נחום. בשנת 1971 הם התחתנו. בשנה זו  נולד בנה אנוש.  ב1973 בגיל 32  דודה לאה התגרשה.

להקת ענבל זכתה להערכה רבה בארץ ובעולם. הלהקה  התאפיינה בסגנון מחול  תימני אתני שינק  מהשורשים הארץ ישראליים. בניהולה של היוצרת שרה לוי תנאי הופיעו בכוריאוגראפיות : "שבת שלום" מגילת רות", ורד בר" , מזמור לדוד, "שירת דבורה" ועוד.  הם גם הופיעו במחזות זמר כמו "המלך ואני" בהפקתו של המפיק גודיק.

בשנת 1972 החליטה דודה לאה לעזוב את להקת "ענבל" . בשלב זה של חייה היא הרגישה כי מיצתה את הסגנון שנרקד בלהקת "ענבל", והיא חיפשה להתפתח מקצועית באפיקים נוספים. היא החלה להשתתף בהצגות ומופעים באופן עצמאי, כשהיא שרה רוקדת ומשחקת.

בין ההצגות שהשתתפה הייתה הצגת הילדים המפורסמת של של תאטרון אורנה פורת לילדים "בת המלך". במקביל החלה ללמד בבית הספר למשחק "בית צבי" .

בשנת 1972 הצטרפה ללהקת המחול "בת שבע". מנהל הלהקה היה  קאי לוטמן. (הוא ראה את דודה לאה לראשונה בשבדיה באחת מההופעות שהיו ללהקת "ענבל". כשהגיע לעבוד בארץ עם להקת "בת שבע" ביקש מלאה להצטרף ללהקה).

עם המעבר ללהקת "בת שבע" דודה לאה נחשפה לסגנון מחול מודרני. עבורה זו הייתה התנסות חדשה, שדרשה ממנה לגלות יכולות תנועתיות חדשות.

בין אנשי המחול המפורסמים עימם היא זכתה לעבוד היו: גרטרוד קראוס, מרתה גראהם, רות האריס, דונלד מקיי .

דודה לאה רקדה בלהקת בת שבע  8 שנים. ב1980 מנהלת להקת "ענבל" שרה לוי תנאי הזמינה אותה ליצור כוריאוגראפיה ללהקה ואף לנהל עימה את הלהקה. 

בשנת 1982 דודה לאה קיבלה מלגה מיוחדת ממשלת ארה"ב ללמד באוניברסיטאות . המלגה ניתנה לה בהיותה אומן יוצר המחבר בין השורשים התימניים ( שירה ומחול) לבין עולם החדש המחול המודרני . בין העבר וההווה. בין השירה והמחול התימניים שינקה בבית, לתרבות המערבית אותה רקדה בלהקת "בת שבע". היא נסעה יחד עם בנה אנוש לארה"ב, ולימדה שם בשלוש אוניברסיטאות:מינאפוליס, נורטפילד וטווינסיטי.

לאה מספרת: "לימדתי שם טכניקת מחול שמשלבת את המחול התימני עם המחול המודרני. בניתי כוריאוגרפיות עם התלמידים על נושאים אמריקאים, כשהמוסיקה נוגנה על ידי התזמורות של האוניברסיטאות. השתמשתי ביוצרים ישראלים ששאבו את ההשראה ליצירתם מהמוסיקה התימנית כמו: מרדכי סתר, צבי אבני, פאול בין חיים".

לאחר שנת העבודה בארה"ב דודה לאה חזרה לישראל והחליטה לקדם את הרעיון של שילוב מגמות אומנות בבתי ספר ברחבי הארץ ( רעיון ששאבה מבתי הספר בארה"ב). היא הציעה את הפרוייקט במשרד החינוך. בתקופה זו תיכון "אלון" ברמת השרון היה בשלבי הקמה, וביחד עם שלום חרמון מי שהיה אחראי על המחול במשרד החינוך הקימה את מגמת המחול בתיכון "אלון"  (שהפך לתיכון אומנויות).

בכל התקופה הזו, במקביל להיותה רכזת מגמת המחול בתיכון דודה לאה עסקה ברבדים נוספים באומנות: שיחקה בהצגות תאטרון ( "חתונת הדמים" בהבימה) חיברה כוריאוגראפיות להצגות שונות בתאטרון הקאמרי , באר שבע והבימה. היא שרה והקימה קבוצת  מחול  בשם "טעם אישי", עימה הופיעה ברחבי הארץ.

אחד הפרויקטים המעניינים שדודה לאה היתה שותפה בו הוא המופע "שתי וערב" שנוצר ב1980 . זה היה מפגש בין המוסיקה התימנית למוסיקת הג'ז האמריקאית בסגנון ניו אורלינס. במופע  דודה לאה שיתפה פעולה עם תזמורת ג'ז שנקראת "הצד האחר". במופע השתתפה גם דודה חפציבה (אחות של אמא). דודה חפציבה רקדה ודודה לאה שרה.

אמא סיפרה לי שב1990 גם היא הופיעה עם דודה לאה כרקדנית במחזמר שנקרא "המלך ואני".

דודה לאה המשיכה לחקור את השירה התימנית , ובשנת 1995 יצרה דיסק בשם "נווה מדבר". הדיסק יצא לאור בשיתוף עם בית התפוצות, עמותת אעלה בתמר והמוסיקולוג אבנר בהט. הדיסק משלב שירה תימנית מקורית ושירי יוצרים ישראלים כמו שרה לוי תנאי, עובדיה טוביה, יינון נאמן, ידידיה אדמון.

לאה מספרת על הפרוייקט הזה: " אימא שלי (סבתא שמעה) כל השנים נהגה לשיר, לחבר טקסטים ולחנים. אני הצלחתי לאסוף ממנה מספר לא מבוטל של שירים תימניים ביניהם שירי עבודה, שירי משחק, שירי טקסים (כמו לידה , חתונה). אימא הייתה במקצועה גם מקוננת . תפקיד המקוננות בתימן היה להגיע לטקסי האבל ולשיר שירים עצובים על המת ובכך לגרום למתאבלים לבכות. כמובן שהיא לא למדה זאת בשום בית ספר . הקהילה העניקה לה את התפקיד מאחר והיא הייתה מאוד מוכשרת והצליחה לגרום לכל האנשים בהלוויות או בשבעה לבכות. יזמתי מפגשים עם אימא ועם חברותיה התימניות והחומרים התימניים שהם חשפו בפני היו לי למקור השראה ליצירת הדיסק. לאחר הפקת הדיסק לקחתי את החומרים ששאבתי מהן ועיבדתי אותם לסדנאות, אותן אני מעבירה בסמינרים בבתי ספר ובמכללות כמו סמינר הקיבוצים, מכללת לוינסקי ועוד.. ".

דודה לאה ממשיכה להופיע ברחבי הארץ בהרכבים מוזיקאליים שונים, ומשלבת מוסיקה ישראלית אומנותית עם מוסיקה פופולארית. בין היוצרים עימם שיתפה פעולה היו: יוני רכטר , יהודית רביץ, נעמי פולני, מנחם ויזנבר,משה זורמן, רפי קדיזון, גיל אלדמע  ודן אלמגור . 

אנוש אברהם נחום- בנה של דודה לאה עוסק אף הוא בשירה ובמחול. הוא כותב ומלחין שירים, ואף מופיע עם אימו בפרויקטים אומנותיים שונים .    

מסלול חיי לאה אברהם

הצג את מסלול חיי לאה אברהם במפה גדולה יותר

סיפור חיי לאה אברהם

שיעור תיפוף עם דודה לאה