דודה לאה ( אחות של אמא הגר) נולדה בתימן ב-1942 בכפר קטן בשם גבזייה בדרום תימן. בת בכורה לסבא יעיש ז"ל וסבתא שמעה ז"ל. היא איננה יודעת את תאריך הלידה המדויק, מכיוון שבתימן לא היה נהוג לציין את יום הלידה או החודש , אלא רק את השנה.דודה לאה מספרת שעד גיל שנתיים היא גדלה באזור יפה שחלקו הרים וחלקו מדבר. באמצע שנות ה-40 החלה התארגנות של יהודי תימן לעליה לארץ ישראל, וגם סבא יעיש וסבתא שמעה, החליטו לעלות לארץ. הם הלכו ברגל מגבזייה לכיוון עדן , עיר הנמל הדרומית של תימן.
דודה לאה מספרת: "הלכנו שלושה ימים ברגל . אבא יעיש, שהיה צורף בתימן, לקח עימו את כל תכשיטי הזהב והכסף שהיו לו . במהלך המסע ארבו לנו שודדי דרכים, ובכל פעם שהם רצו לתקוף אותנו , אבא שיחד אותם בתכשיט. וכך כשסוף סוף הגענו לעדן נשארו לאבא רק שני תכשיטים, מכל מה שהיה לנו. הוא נתן את התכשיטים לאמא , ואמא מאוחר יותר נתנה אותם לי. אני עדיין שומרת את התכשיטים הללו ". דודה לאה מספרת שכשם הגיעו לעדן הם נאלצנו לחכות שם ארבע שנים עד שנת 1948 . בזמן השהיה בעדן, כשהיא כבר בת שלוש, נולד אחיה רמי (רחמים) .
כשהכריזו על הקמת מדינת ישראל, המוסלמים שמעו על הכרזת המדינה והם החלו להתפרע בחוצות עדן ורדפו אחרי היהודים עם אבנים ומקלות. באחד הלילות, כשהסכנה הייתה ממש קרובה דודה לאה, סבא יעיש, סבתא שמעה ודוד רמי הקטן שהיה רק בן שנתיים ,נאלצו לברוח במהירות. " אני זוכרת שאבא שלי העיר אותי בחצות הלילה ומשך אותי אחריו, והתחלנו לברוח אבא ,אמא אחי רמי הקטן על הידיים של אמא ואני. ... המוסלמים לא נהגו להרוג ילדים ונשים. הם חיפשו את הגברים ודרשו מהם להתאסלם. אבא היה איש זריז מאוד, הצליח להתחמק מהם בדרכים שונות. תוך כדי המנוסה הגענו באחד הפעמים למחסני תבואה של שיח ערבי ידוע . השיח אפשר לנו להתחבא בתוך המחסן שלו. אמא ישבה על שק שעועית, ואבא התחבא מתחת לשמלה הגדולה והרחבה שלה. כאשר נכנס ההמון הפרוע אל המחסנים הם גילו את אבא מתחבא מתחת לשמלה והוציאו אותו. אבא שהבין שהוא בסכנת חיים, הבטיח להתאסלם וכך ניצל".
היהודים שניצלו מהפוגרום פונו משם למחנה אוהלים גדול בלב המדבר בשם חשד.
דודה לאה מספרת שהיא זוכרת שהיה מאוד קשה לחיות בתוך המחנה. המחנה היה ממוקם כאמור בלב המדבר , ולא פעם אחת היו סופות חול ומחסור במים. התנאים היו מאוד קשים וכתוצאה מכך הרבה ילדים חלו וחלקם אף מתו.
ב1949 הגיעו שני מטוסים של מתנדבים מארץ ישראל, כדי להעלות את כל היהודים שהיו במחנה לארץ ישראל. שני המטוסים הטיסו אותם מחשד לארץ ישראל. מאחר והיו יהודים רבים במחנה, המטוסים טסו הלוך ושוב מספר פעמים עד שכל היהודים במחנה הגיעו לארץ.
דודה לאה מספרת שהם נחתו בלוד, מלוד העבירו אותם באוטובוס לעתלית. בעתלית היה מחנה גדול של עולים. משם היו מפזרים את העולים לכפרים שונים בארץ.
בעתלית נולדה אחותה שוש (שושנה).
מעתלית הם עברו ב1950 עברנו לכפר קדימה שבשרון. בתחילה גרו באוהל בתוך פרדס, בתנאים מאוד קשים: ללא חשמל, ללא מים בחורף מאוד קר . אחת החויות שלאה זוכרת מתקופה זו את השלג שירד באופן נדיר בקדימה :" אני זוכרת שאבא היה מרים אותי לטפס על האוהל ולגרוף את השלג שהצטבר מעליו".
לאחר כשנה הם עברו להתגורר בצריף . הצריף כלל שני חדרים ומטבח. סבא יעיש בנה שירותים מחוץ לבית. וכל פעם כשהיו צריכים להתפנות, צריך היה לצאת מחוץ לבית.
ב1950 נולדה האחות רחל , וכך בצריף קטן הם התגוררו 6 נפשות יחד.
עם המעבר למושב קדימה סבא יעיש עבד בקק"ל בחפירת גומות לעצים, וסבתא שמעה בחקלאות.
בהמשך השנים סבא יעיש קנה עז ופרה שאותם הם נהגו לחלוב והן סיפקו את צרכי החלב בבית.
אחר כך הוא החל לעבד חלקת אדמה ששם זרע בוטנים , נטע פרדס ומאוחר יותר גם הקים לול תרנגולות, שהם היוו מקור הפרנסה של המשפחה.
בקדימה דודה לאה החלה ללמוד בבית הספר. היא מספרת שהשנים הראשונות לא היו קלות והיא לא הייתה תלמידה ממש טובה:
"הייתי שובבה ולא אהבתי לשבת בשיעורים. המצב בבית לא היה קל . אבא ואמא נאלצו להתמודד בארץ חדשה עם תרבות שונה, שפה חדשה ומנהגים אחרים, והיו עסוקים בלפרנס אותי ואת אחי ואחותי ולא היה להם זמן ויכולת לסייע לי.
אני זוכרת שאבא תמיד היה נוהג לשלוח אותי למכולת לקנות לחם ולבן. אני שהייתי ילדה מאוד שובבה ואהבתי לשחק עם הבנים של השכונה, הייתי מצרפת אותם לטיול למכולת.
בדרך למכולת היינו עוברים על יד ביתה של ילדה שלמדה איתי בכיתה. בגינה שלה היה עץ גדול של שזיפים אדומים. מאחר שהיינו ילדים רעבים, היינו נוהגים להיכנס פנימה לחצר שלהם ולאסוף מהרצפה את השזיפים שנפלו.
פעם אחת אבא של החברה תפס אותנו, והכריח אותנו ללכת הביתה ערומים, ולהודיע להורים להגיע אליו. אני זוכרת שמאוד חששתי באותו זמן. בכיתי התחננתי לפניו שייתן לי ללכת, והבטחתי שלא אחזור יותר לחצר שלו. לבסוף הוא הסכים לשחרר אותנו.
חווית ילדות נוספת שלאה זוכרת במושב קדימה את מוכר הקרח: " בתקופה ההיא לא היה בבתים מקרר , גז או תנורי חימום. אני זוכרת שכשהיינו שומעים צלילי הפעמון ברחוב, זה היה הסימן שהגיע מוכר הקרח. הוא היה מגיע רכוב על חמור רתום לעגלה ועליה קוביות של קרח שהביא מהמפעל שהיה בכניסה למושב. מאחר ורוב הזמן ההורים היו בעבודה זה היה התפקיד שלנו הילדים לסחוב את קוביות הקרח ולהכניס אותן הביתה.
אנחנו הילדים כששמענו את צליל הפעמון היינו מתגנבים מאחורי העגלה ונתלים עליה , עד שהוא היה תופס אותנו מלקקים את קוביות הקרח, ומגרש אותנו. לפעמים היינו מעיזים והולכים ברגל עד למפעל, מתגנבים למחסן ומלקקים קרח .
מוכר הנפט גם הוא היה מגיע באותו אופן: על חמור עם עגלה, והיה מוכר נפט לבתים כדי שיהיה לנו לחימום ולהדלקת הפטיליות והפרימוסים ששימשו לבישול ".
"..לאחר שעות הלימודים בבית הספר ביליתי בתנועת הנוער שבישוב- " הנוער העובד והלומד". בהתחלה היה לי מאוד מוזר השוני בין מה שפגשתי בחוץ ( בבית הספר ,בתנועה) למה שהייתי רגילה בבית . מכיוון שבנו מתרבות אחרת עם מנהגים אחרים הסתכלו עלינו כאנשים מוזרים. לקח די הרבה זמן עד שהמשפחה שלנו התאקלמה בקדימה .
אני זוכרת שכבר בגיל צעיר מאוד אהבתי לשיר , לרקוד ולשחק. במועדון הנוער היה חוג לריקודי עם , ואני השתדלתי שלא לפספס אף פעם את החוג. בבית הספר וגם במועדון הנוער כשהיו טקסים שונים תמיד ביקשו שאשיר , ארקוד ואשחק. כבר אז מאוד רציתי להופיע על במה."
אין לדודתי לאה תמונות עד גיל 14
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה